וירא בלק בן צפור וגו' ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא. ומואב היה קטן בגוים כי לא היה קדמון כמו הכנענים והאמורים וזולתם שהיו מימי נח לכך היו יראים מפני בני ישראל שהיו עם רב. והנה ידעו שלא באו לירש ארצם שידעו מה שנצטוו אל תצר את מואב וגם כי שלחו להם אעברה בארצך כאשר שלחו לסיחון אלא היו יראים שיחריבו ארצם בעוברם עליהם וזהו ששלחו לזקני מדין כלחוך השור אע"פ שלא ילכדו את ארצנו ילחכו ברובם את כל סביבותינו כלחוך השור וילכדו את כל סביבותינו כאשר עשו למלכי האמורי ויתנו אותנו למס עובד: זקני מדין. כתב הרמב"ן א"ר אברהם יתכן שהיו חמשה המלכים זקנים לכך אומר זקני מדין וא"כ מה שכתוב אחר כן וילכו זקני מואב וזקני מדין אינן הזקנים הנזכרים תחלה כי לא הלכו המלכים אליו אלא שרים. ועל דעת רבותינו שאמרו מנהיגם של אלו נתגדל במדין ראוי להם לשלוח אל זקני מדין לא למלכים ולא לעם כי הזקנים הם היודעים עניינו. והנראה כי מתחלה היו במדין מלכים וסיחון נלחם במלך מואב ולקח ארצם מידו וכן נלחם ג"כ עם מדין וכבש ארצם ושם אותם לו לעבדים והסיר עטרת מלכם והשאירם שופטים במדין ולכן יקראו זקני מדין כדרך אל השערה אל הזקנים והא דכתיב ואת מלכי מדין אשר היו מלכים תחלה וכן נאמר ראש אמות בית אב במדין הוא ולא מלך: ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. כתב הרמב"ן היה ראוי שיאמר תחלה וירא בלק בן צפור מלך מואב את כל אשר עשה ישראל ולא לומר כאן ובלק בן צפור מלך למואב ואולי היה בלק גבור חיל נודע מאד במעשה תוקפו וגבורתו ואמר הכתוב אע"פ שהיה למואב מלך תקיף ואמיץ היה ירא מאד מפני העם. ולכך אמר יפתח הטוב טוב אתה מבלק בן צפור כי לא יפחיד את המלך רק במלך נורא מאד. ויתכן כי מואב לא היו עליהם מלך והיה ירא מפני בני ישראל ועשו שני דברים שלחו אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל וגו' והקימו המלך ההוא בעצת מדין ואחרי כן שלחו כולם אל בלעם בעצת המלך וזה טעם בעת ההיא בהתיעצם בענין ישראל ושולחם לבלעם. ויהיה פי' וירא בלק שהיה אחד משרי מואב גבור חיל ונתעורר בענין הזה ואמ' למואב הבה נתחכמה לעם והם קמו והמליכוהו בעצת מדין. ובמדרש יש מלך למואב והלא מתחלה נסיך היה אלא משנהרג סיחון המליכוהו עליהם בעת ההוא שגרמה לו שעה:
ארץ בני עמו. פירש"י בני עמו של בלק וכו'. וכתב הרמב"ן ודרך הפשט ארץ בני עמו חוזר על בלעם לומר כי שם נולד ומשם ייחוסו וטעם להזכיר כן מפני שהיה קוסם מן הארץ שכולה קוסמים כענין שנאמר כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים:
ארה לי. פיו הכשילו שלבסוף קילל אותו:
וקסמים בידם. פי' ר' שמואל הנגיד ודמי הקסמים בידם:
ויאמר אל שרי בלק. פירש"י שזקני מדין הלכו להם כאשר אמר לינו פה הלילה כי כיון שאמר להם כאשר ידבר ה' אלי לא רצו להמתין כי חכמים היו וידעו כל דברי משה עם יתרו גדול ארצם וידעו כי השם הזה בעזרתם של ישראל והוא שהוציאם ממצרים ועשה להם כל הנסים שבמדבר. ור' אברהם אמר שלא הזכיר זקני מדין כי מואב הם העיקר והם בעלי השליחות וכן וישבו שרי מואב כי הם העיקר. ויתכן כי זקני מדין אולי הם המלכים הראשונים באו לבלק מארצם להתיעץ בענין ישראל ולקחו כולם עצה לשלוח לבלעם ושלח בלק שריו ושופטיו וחכמיו והלכו עם זקני מדין לארץ מדין כי שם היה דרכם אל עיר בלעם וישארו זקני מדין בעירם והלכו שרי בלק שהם השלוחים לבדם וזה טעם וילכו זקני מואב וזקני מדין שהלכו מלפני בלק כולם עד מדין ויבואו אל בלעם שב לזקני מואב שעליהם אמר וישלח מלאכים ולא על זקני מדין: לתתי להלוך עמכם. פירש"י אלא עם שרים גדולים וכו'. וכתב הרמב"ן ואיננו נכון כי כל כבודו שיתגדל ויתפאר בדבר השם ועוד כי הוא לא היה חושב שיתן לו רשות ללכת עם שרים אחרים הנכבדים אלא פי' לתתי להלוך עמכם שאינו חפץ כלל שאלך אבל בלק היה חושד אותו כי להרבות שכרו אומר כן על כן חזר ושלח לו שרים רבים ונכבדים:
כי כבד אכבדך. בממון: וכל אשר תאמר. שיש צורך שתקללם אעשה:
ויאמר אל עבדי בלק. ולמעלה אומר אל שרי בלק ואלו השניים היו נכבדים מהראשוני'. ואפשר לומר כי בלעם מפני שרוחו גבוהה לא היה חושב אותם לשרים לכך אמר אל עבדי בלק ולמעלה אמר אל שרי בלק לפי שהזכירם כבר בלשון שרים דכתיב וישבו שרי מואב עם בלעם והתם ניחא שהזכירם בלשון שרים שאינו מזכירם בלשון עבדים אלא בדברם עם בלעם:
ויחר אף אלקים כי הולך הוא. כתב ר"א אמר הגאון אם יטעון טוען אחר שאמר לו לא תלך עמהם איך אמר לו קום לך אתם יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם הראשונים עד שיבואו שרים נכבדים מהם. ולפי דעתי אין צורך כי טעמו כמו שלח לך אנשים כי השם אמר לישראל עלה רש והם (לא) האמינו רק אמרו נשלחה אנשים אז שאל משה את השם וכן זה מה צורך היה לו לומר ואדעה מה יוסיף השם דבר עמי רק חשב בלבו מחשבה רעה והשם אמר לו לך אתם רק השמר לך שלא תדבר אלא מה שאומר לך ע"כ. וכתב הרמב"ן וכל זה איננו שוה לי כי מה שאמר הגאון איננו כן כי השם אמר לו לא תלך עמהם ולא תאור את העם הנה מנעו מלילך שלא יקלל את העם ואיך התיר לו לילך עם שרים אחרי' ולא מנעו לילך בעבור חסרון כבוד השרים. ומה שאמר ר' אברהם איננו נכון שינחם אלקים וישיב דבריו בעבור עקשות השואל וחלילה שיענש השם בדבר אשר יתן רשות בו. והנכון בעיני כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא ולמה ילך עמהם אחר שלא יקללם והם לא חפצו בו לדבר אחר ובידוע כי בלעם הודיעם דברי אלקים אלא שבלק לא האמין והיה חושדו שעושה כן להרבות שכרו ובלעם ענה אותם כי אין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו אלא ביד השם וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו ויעשה והשם אמר לו כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם ועתה חזרו אליך אם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצה בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתם תחלה קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה שפי' אם אצוה אותך שתברכם לא תירא מבלק וכן היה רצון השם מתחלה שילך עמהם אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג עמהם כאשר יצוה כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא הגוים והנה היה לבלעם להגיד כן לשרי בלק ולומר הרשה אותי לילך עמכם ועל מנת שלא אקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם ואם היה אומר להם כן ודאי לא ירצו בו והיו מניחים אותו כי לא היו חפצים בו אלא כדי לקלל ומרוב חפצו לילך לא הודיעם זה אלא מיהר לילך עמהם כאילו רוצה להשלים חפצם על כן חרה אף ה' כי הולך הוא שאילו הודיעם לא היה הולך ועוד שיהיה בזה חילול השם כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל את העם והנה חזר בו ממה שאמר תחלה לא תאור את העם כפי מה שהגיד להם וכאשר יראו עוד שלא יקללם יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש:
ותרא האתון את מלאך ה'. כתב הרמב"ן אי אפשר לומר שראתה המלאך בעיניה כי מלאכי ה' השכלים הנבדלים אינן גוף שיראו לחוש העינים וכאשר יראו לנביאים ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת כאשר תגיע למעלת הנבוא' וכ"ש שלא יראה לעיני בהמה על כן תוכל לפרש ותרא האתון כי הרגישה בדרך דבר מפחיד מלעבור והוא המלאך אשר יצא לשטן כענין ולבי ראה הרבה חכמה ודעת שאומר על המחשבה ולא על הראות. ומה שאומר: וחרבו שלופה בידו. לא שראתה לא החרב ולא המלאך אלא פי' הפסוק מפני שהיה המלאך נכון להכות בה חרדה חרדה גדולה נראה לה כאילו באין לשחוט אותה ועל כן כאשר אירע הנס ששם לה הבורא הדבור אמרה לבלעם ההסכן הסכנתי לעשות לך כה שלא ידעה למה עשתה עתה כן ולאונסה נעשתה בה כך ולא אמרה לו הנה מלאך עומד לנגדי כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל. ואם נאמר שהמלאכים הנראים בדמות אנוש יושגו אף לעיני הבהמות א"כ איך לא יראנו בלעם והוא לא הכה בסנורים אלא יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדבור וראתה כאדם ולא הזכיר הכתוב ויגל ה' את עיני האתון כאשר באדוניה כי הענין כולו באתון נס גדול כבריאה חדשה ואינו נקרא גילוי עינים בלבד. אבל רבותינו לא הזכירו בנסים רך פתיחת הפה. וטעם זה הנס להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם להודיעו כי השם פתח פי הנאלמים וכ"ש שיאלם כרצונו פי המדברים גם ישים בפיהם לדבר כרצונו להזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם כי מנחש וקוסם היה:
אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. סימני אבות הראהו בתחלה גדר מזה וגדר מזה והיה יכול לנטות ימין ושמאל סימן שינטה לבני ישמעאל וקטורה בשנייה ותלחץ אל הקיר שלא היה דרך לנטות אלא לצד אחד סימן לבני יצחק שינטה לצד האחד לעשו ובשלישית אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל סימן לבני יעקב שכולו זרע אמת ולא נמצא בהם פסול: אשר אין דרך. דכיון שבאתה למקום צר ולא היו נעריו עמו אז ראה השטן רמז למה שאמרו שלשה אינו ניזוק ואינו נראה לשנים נראה ואינו ניזוק מעקידה שהלכו שניהם יחדיו וראו ולא ניזוקו:
ויגל ה' את עיני בלעם. כתב הרמב"ן מזה הכתוב נלמוד כי היה צריך לגילוי עינים בראיית המלאך כאשר אמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה בנער אלישע והגר המצרית ולא יאמר כן בנביאים וכן קראו הכתוב בלעם בן בעור הקוסם ומה שאמר הכתוב כאשר ידבר ה' אלי קרא ידיעתו העתידות בקסמיו דבר ה' אבל לכבוד ישראל בא לו בלילה ההוא ואחרי כן זכה לגילוי עינים בראיית המלאך ודבר עמו ובסוף עלה למעלת מחזה שדי והכל לכבוד ישראל ואחר ששב לארצו היה קוסם כי כן כתיב ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב וחלילה שישלחו יד בנביא ה':
כי ירט הדרך. פי' הרמב"ן כי ההולך ירט דרכו ועיות אותה לנגד עיני. ירט לשון עיות כמו על ידי רשעים ירטני פי' יעות אותי והענין כי ההליכה היה רשות מאת השם הנכבד אבל בלעם עיות אותה בלכתו עמהם על דעת שיקלל את העם:
אולי נטתה מפני. כתב הרמב"ן פירשו בו לולי שנטתה מפני. ועל דעתי הוא כמשמעו כי האתון הרגישה במלאך או ראתה בו ולא ידעה מה הענין אבל נטתה מפני חרב שלופה כמנהג הבהמות על כן אמר המלאך לבלעם ותראני האתון ונטתה לפני ובשמא נטתה מפני כי אני להרוג אותך באתי אבל אותה החייתי כי החטא נתון בך ולא באתון: גם אותך הרגתי. כתב ר' אברהם מלת גם משמע שהמית האתון אחר שדברה. וכתב הרמב"ן שאין מלת גם נדרש כאשר אמר גם הרגתי אותכה עם האתון דהא כתיב ואותה החייתי אלמא שלא היה ממית לשניהם ואם שנטתה מתה האתון והחיה את בלעם אם כן צריך לפרש שאם לא נטתה היה הורג לבלעם והחיה האתון אלא מלת גם הוא כדברי רש"י שהוא כמסורס גם הרגתי אותכה פי' גם עם מה שיצאתי לשטן לך ועברתי עליה הייתי הורג אותך אבל עתה שנטתה לא היה לך אלא העכבה לבד ולא הרגתי אותך וטעם ואותה החייתי לומר כי החטא כולו עליך והרגתי אותך בו אבל היא אין עליה חטא מות. והנה מה שנטתה מפני טובתך ולא לצרכה והכית אותה חנם וגמלת אותה רעה תחת טובה. ולא הגיד הכתוב אם ראו שרי בלק המעשה הזה או שהם רוכבים לפניו לדרכם ולא ראו והנכון בעיני שלא נתפרדו ממנו וראו בנטות האתון אבל היו חושבים שהיה כמנהג הבהמות הרעות ולא שמעו דבורה אף כי ראות דבר המלאך שהיה גילוי עינים לבלעם. ורבותינו אמרו שראו אותן והיו תמהין ואמרו ג"כ שאחר שדברה מתה וכל זה אפשר מדברי הקבלה לא שדיבר הכתו' במית' כלל:
לך עם האנשים ואפס את הדבר. כ' הרמב"ן יתכן שאמר לו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר וזה תודיע להם. אי נמי אחרי אשר התודה ואמר אם רע בעיניך אשובה לי אמר לו לך עמהם כי מחלתי על חטאך ובלבד שתזכור אזהרתי אשר הזהרתיך והוצרך לומר לו כן שלא יחשוב שיאמר לו לך עמהם לעשות מה שביקשו ממך. וזהו שאמר בלעם לבלק בתחלת דבורו: הנה באתי אליך. כלומר בביאה בלבד הורשיתי אבל בענין העם:היכול אוכל דבר מאומה. כרצונך: הדבר אשר ישים ה' בפי אותו אדבר. בין קללה בין ברכה אם תחפוץ שאדבר בעניינים ואם לא תחפוץ אשובה לי מעתה: ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם. העלהו במקום אשר יראנו כדי שיכוין עליו בקללתו ולא תפרד נפשו מהם כי מכחות הנפש להיות דביקה בעת הראייה כידוע מענין החכמים יהב בי' עיניה ונח נפשיה. והגיד הכתוב כי לא ראה את כל המחנה כי היו חונים לד' רוחות העול' ובפעם השנית אמר לו בלק אפס קצהו תראה וכולו לא תראה לומר גם בפעם הזאת לא תראה את כולו אם הוא דבר המונע ממך קללתו אבל קבנו לי משם אם תוכל כי אין לי מקום להראותו כולו משם וחשב בלק אולי יש באחת מהקצוות דגל אנשים צדיקים וטובים כי אין השם חפץ לדכאו:
